יום שבת, 28 במאי 2011

כמעט בבית

יש שירים שמזכירים תקופה, או רגע, או חיוך...
ולא משנה מתי אני אשמע אותם, אני אוציא את אותו שבריר זיכרון מהכספת אצלי במוח, ארחרח אותו כמו כוס יין ואנסה להתענג עליו.
אני תמיד נוטה להתענג על הזיכרון העצוב יותר ממה שאני מתענג על הזיכרון השמח... משום מה תמיד הרגעים העצובים של החיים הם אלה שמשאירים את החותם הרציני יותר, ואילו את השמחים אני תמיד משאיר לעיון מאוחר יותר.


מצורף שיר של Iron and Wine שנקרא Carousel. השיר הזה מזכיר לי המון דברים שקצרה היריעה מלהכיל, אבל בעיקר הוא מזכיר לי לאהוב, ושהכל נורא קצר.
ברמה העקרונית השיר נוטף רפרנסים מהתנ"ך (נוח והתיבה, יונה עם עלה של זית, נשים מתאבלות) אבל ברמה היותר מעשית השיר נכתב בעקבות הזוועות של המלחמה בעיראק, ואיך הנשים האמריקאיות יושבות ומחכות לבניהם שיחזרו משדה הקרב אל החיבוק החמים של הבית.


איך, כמו בשיר, בדיוק שניה לפני שמגיעים הביתה נתקלים במדרגה המעצבנת שלא שמים אליה אף פעם לב ומאבדים את שיווי המשקל, והבית מתרחק מעט, ואולי יורד קצת דם, והבחור בשיר שם לב איך אמא שלו הזדקנה בזמן שלא היה בבית, כמו שהכל משתנה כשלא שמים לב.


איך הכל מסתכם לרגעים קטנים, שמחים ועצובים, שמזקקים את עצמם לשירים יפים, ולפעמים כל מה שצריך הוא פשוט להיזכר...


סוף שבוע נעים.









יום שישי, 20 במאי 2011

איך שאת ואני מנסים להבין את דרך העולם, ואת דרכינו כאן...

שלום שלום שלום...

הרבה יותר מדי זמן עבר, זמן שבו הרגשתי שאין לי באמת משהו טוב לשתף...
נדמה כי היקום המוזיקלי התרוקן לאיטו ונותרתי רק עם דברים שאין לי רצון לכתוב עליהם.

הדבר הבא שאני הולך להציג כאן, הוא פרויקט מגניב, שנקרא Yemen Blues של בחור עוד יותר מגניב שנקרא רביד כחלני (השתתף בעבר בפרויקט של עידן רייכל).

כן, היו על זה המון כתבות בזמן האחרון, כן יצא עכשיו אלבום, כן הם בסיבוב הופעות בינ"ל - וזו בדיוק הסיבה לתת במה ליוצר כ"כ מוכשר וחשוב שאם במקרה מישהו פיספס, הוא יוכל להיתקל בו לראשונה, או להיתקל בו שוב.

כשמו כן הוא, האלבום מושר בתימנית\ערבית, לשם כך למד כחלני את נפלאות התימנית שהכיר מילדותו, והתוצאה הינה אלבום מקפיץ, ג'אזי, מלא גרוב ובעיקר מרקיד.
העובדה שאני לא מבין מילה ממה שהולך שם, בכלל לא משנה לתחושה הכללית של כיף כל פעם שאני לוחץ פליי על האלבום הזה ומתמכר...

מומלץ ביותר!

צירפתי כאן את השיר היחיד (רצועת בונוס) מהאלבום שהוא בעברית, נקרא "את ואני", ואחריו את השיר Eli שתבינו מה זה באמת בלוז\ג'אז תימני.

כיף לחזור, נתראה!





יום שבת, 5 בפברואר 2011

שרקנים

המוטיב השולט לפוסט הנוכחי: שריקות.


2 האמנים הבאים מצטיינים בכך ששניהם שורקים באופן מושלם! אני מאוד אוהב את שניהם וחושב שהמוזיקה שלהם שווה האזנה רחבה.


האמן הראשון הוא כמובן - אנדרו בירד, שהוציא את אלבומו האחרון (והמופלא!) בשנת 2009 ושנקרא Noble Beast. 
אנדרו הוא למעשה כנר, שמנגן גם גיטרה ושר שירים שלדעתי פשוט מיוחדים ואינטיליגנטים.
לקרוא את המילים שלו זה כמו לקרוא מילון כיס מקוצר, והוא לא מפסיק להפתיע אף פעם.
היצירתיות שלו תופסת אותי כל פעם מחדש, הלחנים המשוגעים שלו מצד אחד וההמנונים השקטים שהוא מחבר מן העבר השני... 
מעל לכל זה, אנדרו שורק פשוט מצוין... כ"כ מצוין שלא האמנתי שאדם יכול לשרוק ככה והייתי בטוח שזה סימפול, עד שראיתי וידאו לייב שלו ביוטיוב...
מאזיני הרדיו שביניכם מכירים את אנדרו לבטח בגלל השמעות של השיר שלו Oh, No שנטחן לתקופה בתחנות הרדיו (ובצדק, השיר מדהים!).


השיר שצירפתי לקוח מאותו אלבום ונקרא Fitz And The Dizzyspells - הקטע שמגניב באנדרו בירד הוא שהוא מגנן כינור, מקליט לופ, ועליו מנגן גיטרה שר ושורק - שווה צפיה!!! 
(לקוח מתוך התכנית של לטרמן)



האמן הבא הוזכר כאן בעבר, וידוע בעיקר כסולן של להקת "אדוארד שארפ אנד דה מגנטיק זירוס", שכבר הבעתי את אהבתי הרבה אליהם - אלכס אברט.
אברט עתיד להוציא בימים הקרובים את אלבום הסולו הראשון שלו שישא את השם "אלכסנדר" ולפי מה ששמעתי עד כה אמור להיות מעולה!
אברט ידוע כשורק נהדר עוד מלהקת האם, ובשיר החדש ששוחרר (Truth) הוא מבריק בשירה עמוקה, שריקה מיוחדת ומפתיעה ולחן והגשה שזורקים את המאזין למחוזות רחוקים יותר, וישנים יותר.
תנו לו צ'אנס, הוא שר (ושורק) מהלב


יום שישי, 28 בינואר 2011

ברזל ויין, לא צריך יותר מזה...

האלבום החדש של Iron & Wine מעולה.
לא טוב כמו האלבום הקודם, אבל עדיין מעולה.
זהו, הוצאתי את זה החוצה... התכוונתי לספר על זה הרבה לפני!


סם בים, הלא הוא איירון אנד ויין, היה פרופסור לקולנוע. הוא גם כתב שירים מאוד יפים.
יום אחד הביא אותם לחבר, שהביא אותם לחבר, ש... אתם יודעים איך זה ממשיך - משם הוא הוחתם בחברת תקליטים ועזב את המקצוע הקודם.
שמו נובע משם של דיאטה שכוללת משהו בסגנון שהצחיק אותו ולכן אימץ את השם...


התקליט הקודם שלו - שנקרא "כלבו של הרועה" בעברית צחה, והוא היה מושלם. זה היה האלבום הראשון שבו הוא התחיל לעבוד עם להקה והתוצאה הייתה ממש טובה. השירים היו חזקים, והיה כיף להקשיב.


האלבום הנוכחי הינו גם כן אלבום להקה, העיבודים יותר מלאים אבל השירים פחות טובים מהקודם. אבל, כמו שכתבתי קודם אני עדיין חושב שזה אלבום מעולה.


מלבד זאת, לאלבום יש את אחת העטיפות הכי מגניבות שראיתי בזמן האחרון.


מצורף השיר Tree By The River.


שווה האזנה.




יום שישי, 21 בינואר 2011

שיר לאהבה רחוקה

לפעמים אני חושב ששכחתי איך להתרגש
שאיבדתי את הניצוץ
ונשארתי עם גפרור עומם שיכול להידלק אם רק יקבל קצת רוח גבית...

השבוע נזכרתי שכשהייתי ילד לא אהבתי את אסף אמדורסקי.
אסף שהתחיל בתערובת אסקוט, הפך לבעלה של מיכל, עבר מטמורפוזה לאספ, ירד מהארץ, חזר והוציא אלבומי מופת.
אני חושב שהתבגרתי, ואולי זה גדל עלי.

התקליט החדש שלו - צד א' - פשוט נהדר.

במיוחד לסוף השבוע הנעים הזה אני מצרף שיר שגרם לי לתחושה נעימה של משהו נשכח... 
לשיר קוראים "הרחובות ממריאים לאט", המילים של דוד אבידן והלחן של אמדורסקי.

מצרף את המילים המנוקדות (יפות יפות), לאווירה הפלצנית, את גרסת האלבום מיוטיוב (עדיין אין קליפ רשמי) וגם קליפ בהופעה מיוחדת מתוך אתר "הפרויקט" - למי שלא מכיר אתר אשר מצלם אמנים שונים בסביבתם הטבעית מנגנים את השירים שלהם. קליפים ייחודיים ומעניינים של אמנים מרתקים.
תיכנסו ללינק - ההנאה מובטחת!



שבת מנוחה.

"הרחובות ממריאים לאט"

הָרְחוֹב הַיָפֶה-הַיָפֶה יֵעָצֵר לְבַסוֹף בְּדַרְכּוֹ.
הַשַלְוָה, אטוּמָה וְקָשָה, תֵּחָתֵךְ כְּמוֹ חַלָה לְאוֹרְכּוֹ.
וְהַבּוֹקֶר הַלָּח יִתְפַּחֵם מִבָּרָק יְחִידִי. מִבְּרָקוֹ.

אנשִים יִתְנַשְמוּ בִּכְבֵדוּת כְּמוֹ בְּתֹם דְּהָרָה עַתִיקָה.
חֲגוֹרַת-הַבֶּטוֹן שֶל הָעִיר הֲדוּקָה, בְּהֶחְלֶט הֲדוּקָה.
הַקִירוֹת הַכְּבֵדִים מְבִינִים מַשֶהוּ וְנוֹפְלִים בִּשְתִיקָה.

עַל הָעִיר 
הַגוֹסֶסֶת בַּחוּץ צוֹנֶחַ אוֹר שֶמֶש מָחְלַט.
בְּיוֹם שֶכָּזֶה מִן-
הַסְּתָם בַּבָּתִּים שוּם תִינוֹק לֹא נוֹלַד.
אָף לֹא מֵת שוּם אָדָם. וְאָכֵן, 
הָרְחוֹבוֹת מַמְרִיאִים לְאָט.

הָרְחובות ממְרִיאִים אֶל הָאוֹר הַלָּבָן כְּמוֹ שְטִיחַ-קְסָמִים.
הַקִירוֹת שֶנָפְלוּ מוּקָמִים אֵיכְשֶהוּ (אֶזְרָחִים חֲכָמִים).
וְלָעִיר אֵין רֵאשִית וְאֵין סוֹף. וְכָל 
הַמְבוֹאוֹת חֲסוּמִים.

וְיָדֵיךָ שָרוֹת מִן 
הַקִיר כְּמוֹ מִלְמוּל שֶל אֵזוֹב יְרַקְרַק.
וְעֶינֶיךָ פּוֹרְחֹות כְּמוֹ פְּנִינִים שֶל זְכוּכִית עַל צַוַּאר 
הַבָּרָק.
רַק רֹאשְךָ הֶעָיֵף צָף בָּאוֹר הֶעָמֹק. וְרַק פִּיךָ שָרַק.





יום שישי, 14 בינואר 2011

שנה חדשה, שבוע ראשון

הסיפור הבא קרה לי אישית, ומשלב אמביציוזיות מצד אחד ואימפולסיביות מטופשת מצד שני...


לפני כמה חודשים יצא לי לשמוע, לגמרי במקרה, זמר שמאוד התחברתי למוזיקה שלו.
לא ידעתי במי מדובר, עד שהתחלתי לרחרח קצת בגוגל ולמצוא שקוראים לו ג'רמי מסרסמית' (Jeremy Messersmith).
אין לי מושג למה, אבל באותה נקודת זמן חשבתי שהשם הזה מגיע ממקור יהודי, ונורא התלהבתי מהרעיון.


אחרי שהאזנתי לעוד שירים נדלקתי על שיר אחד ספציפי (מצ"ב ממש עוד מעט, פה למטה) - החלטתי להקליט אותו בעצמי, ולשלוח לבחורצ'יק.


הקלטתי, ערכתי קצת, מצאתי אפילו את המייל שלו מסתובב ושלחתי הודעה בזו הלשון:
"אני גר בישראל, שמעתי את השירים שלך ומאוד התלהבתי - מצרף קאוור לשיר שלך Organ Donor".


בתמימותי הרבה הייתי בטוח שהקשר הישראלי יעשה את שלו, הוא יגיד שהוא התנדבר פה בקיבוץ לפני כמה שנים ויהיה מבסוט עד הגג.
אולם, חיפוש קצר בוויקיפדיה וכמה כתבות שקראתי העלו שהוא קתולי אדוק (?!) לפחות עד לפני כמה שנים... בלון אחד התפוצץ, עכשיו רק נשאר שהוא יאהב את הקאוור, כי אם לא אז אני בכלל עומד בפני אכזבה.


אחרי שעה וחצי (?!) אני מקבל מייל חזרה: "אני בטור עכשיו, אני ואשתי הקשבנו לקאוור ואני חייב להגיד לך שאתה מנגן את זה יותר טוב ממה שאני מנגן את זה. אהבנו מאוד! בהצלחה!".


הלקח שלי מהסיפור: לפעמים זה טוב להיות אימפולסיבי (יש שיגידו אידיוט), ויותר מכך - מה זה משנה מאיפה אתה מגיע כל עוד אתה בנאדם נחמד? :)




מקווה שתאהבו את השיר המצורף, אני מאוד אוהב את האלבום כולו שנקרא Graveyard Reluctant.





יום רביעי, 5 בינואר 2011

שלום 2011, להתראות 2010.

קצת באיחור, אבל שנה אזרחית טובה לכל קוראי הבלוג, שנת כיף ומוזיקה טובה, נטולת גזרות כלכליות הזויות או קצבאות מטופשות לחלקים מסוימים של הציבור... אמן!


העדכון האחרון שערכתי כאן נעשה לפני המון זמן, עקב הרבה דברים שדרשו טיפול קודם - אבל תמיד מה שחשוב נדחק לפינה, ככה זה בחיים...
אני מקוה שסיכומי המוזיקה של שנת 2010 לא העיקו עליכם יתר על המידה, או שסיכומי 2010 באופן כללי עברו בשלום. אין כמו סיכום טוב כדי להבין באמת כמה אנחנו נקודה קטנה באוקיאנוס הזה של החיים.
מה שמביא אותי לנקודה הבאה:


התחבטתי רבות בשאלה האם לסכם כאן את האלבומים שעשו לי את שנת 2010, ולקשקש קצת על דברים אחרים אבל הגעתי למסקנה שכרגע אין מקום לזה בייחוד לאור התקופה הלחוצה (לסטודנטים שבינינו - מבחנים) שממשמשת ובאה ולאור העידן החד בו לאנשים אין כוח לקרוא כלום(?!).


אז - החלטתי לצרף שיר אחד, של יוצר שהוציא את הדיסק שלו ב2003, אבל ב-2010 יצאה מהדורה מחודשת ומעולה שהפכה אותו לדיסק השנה שלי.


ליוצר הבא קוראים ג'ים גאת'רי (Jim Guthrie) ולאלבום הנפלא שלו קוראים Now, More Than Ever. יש אלבומים שפשוט תופסים אותך ולא משחררים, כי העיבודים יפים, כי השירה נעימה, כי זה מזכיר לך משהו שחשבת שכבר איבדת... ככה הרגשתי לגבי האלבום הזה, ששופע עיבודים מדהימים של כינור וכלי נשיפה, מילים שגורמות לך לחשוב והרבה אינטיליגנציה (גם ריגשית וגם לא :)).


השיר שצירפתי נקרא So Small, שזה מתחבר לחלק הראשון של הפוסט - נותן קצת פרספקטיבה על הכל... מומלץ להקשיב לאלבום המלא, שלי אישית הפך את שנת 2010 לשנה הרבה יותר כייפית, ומעניינת, וגם גרם לי לחשוב, שזה כבר משהו שאין להתייחס אליו בביטול.


תודה רבה שהייתם כאן בשנת 2010, בתקוה שאמשיך לעניין אתכם גם בשנת 2011.